מה הקשר בין אהבה לגיימינג?
אז בואו נדבר על אהבה לילדים שלנו.
אריך פרום שכתב את האורים ותומים בספרו "אמנות האהבה"
כתב, בין שאר התופינים
שאהבה היא לא רק המחשבה הנכונה,
היא גם המעשה הנכון.
ומהו בדיוק המעשה הנכון??
אוהו… על זה אנו מסתובבים הלוך ושוב.
מה נכון? מה מועיל? מה מדוייק? מה יבטא את "הדאגה הפעילה לחיי צמיחתו של מי שאנחנו אוהבים?" (עוד ציטוט מהספר על מהות האהבה).
אז בואו נדבר על גיימינג, משחקי קונסולה, מחשב, משחקים בפלאפון וכל מה שתחת קטוגריית
"מסכים"- אותן מרובעים קטנים יותר או פחות, המטלטלים אותנו הגדולים.
הם מקלקלים, מזיקים, מרדדים, ושאר ירקות לא טריים אומרים לנו השכם וערב.
הם בטח לא נשמעים ונראים כמו "המעשה הנכון"
אך אנו כבר יודעים שאין שחור בלי לבן
אין אסור בלי קצת מותר
ואין משחק בלי הנאה וכיף
לשני הצדדים
אז נגיע לעיקר
והוא השורה התחתונה:
*הרבה ילדים רוצים לשחק עם ההורים שלהם במשחקי מחשב.*
לא כל הזמן,
אבל בהחלט מידי פעם.
לעיתים קרובות.
זמן איכות מבחינת הילדים הוא לא רק כזה שמלמדים, מחנכים ומכוונים
אלא גם שהם נמצאים יחד איתנו בגובה העיניים והמסך,
מתחרים זה בזה עם אדרנלין ואתגר
עם ביטויי אותנטי לשני הצדדים: מתלהבים, מאוכזבים, מתאמצים, מצליחים,
לא תמיד יודעים.
עם הרבה צחוק ספונטני ועיניים בורקות.
אהבה כבר אמרנו?
כל הכימיה הזו ("אופיה הפעיל של האהבה") תשמר נפלא לעוד שעות ארוכות אחר כך.
היה לי תלמיד שסרב בתוקף להכין ש.ב וחיכה לאימו שתחזור מהעבודה אחה"צ.
הו, אז היא הייתה כועסת שחיכה לה, והוא סרב לכל תהליך לשינוי, וחוזר חלילה.
מה יקרה אם כשאמא תחזור, היא תשחק איתך במחשב, אז תסכים להכין? שאלתי פעם.
בטח! הוא השיב לי בלי לחשוב פעמיים.
תלמידה אחרת שלי שממש לא אהבה את בית ספר ובטח שלא לקרוא ולכתוב התקדמה נפלא רק לאחר שהבטחתי לה שבסוף כל שיעור היא תראה לי את מה שבנתה במיינקראפט. כל השבוע היא הייתה בונה חדרים ודמויות שיצרה וחיכתה להראות לי את מה שיצרה.
ילדים רוצים להראות לנו במה הם טובים, במה הם מצליחים
ממש כמו ילד שמראה ציור או שהילד רוצה שנראה אותו בחוג. הם רוצים שנראה שהם טובים ומצליחים
גם בגיימינג.
ואני כבר לא מדברת על ההזדמנות הנפלאה שלנו המבוגרים להדגים
התנהגות מכבדת במצבי תחרות,
אינטראקציית משחק שיש לה התחלה וסוף נעימים.
את זה נשאיר אחרי המשחק.
תהנו,
(בלי רגשות אשם)
יום אהבה שמח!