ל"ג בעומר תשע"ב
רבי עקיבא הוא אחת הדמויות המרתקות בעיני במורשת הישראלית.
איש פשוט, רועה צאן, בור ועם הארץ התאהב בבתו של העשיר, כלבא שבוע.
ודאי נדרש ממנו הרבה אומץ לחזר אחריה, אך היא, אמיצה לא פחות, נאותה להינשא לו בתנאי…
שילמד תורה.
רחל, בתו של העשיר, הבינה היטב שההשכלה והתבונה והידע הם הכלים החזקים ביותר היכולים לעמוד לרשותו של אדם, לפתוח, להעשיר ולרומם את עולמו, ועולמה.
ורבי עקיבא, אם בשם אהבתו הגדולה לרחל, אם מתוך רוממות הרוח שמישהו בעולם הזה העניק לו את התחושה שהוא מאמין ביכולותיו ולחש(ה) באוזנו "אתה יכול", ואם מתוך הסקרנות והרצון שלו לצמוח, הרים את הכפפה ונאות לאתגר.
"הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו: רבי! למדני תורה! אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. היה לומד והולך, עד שלמד כל התורה כולה."
נדרשו לו לשם כך שנים רבות: שנים של שקידה, של וויתור על תענוגות הרגע ושל חיים משותפים עם אשתו, שנים של מסירות נפש, אבל הערך הרב לא אחר לבוא. הוא הפך לגדול בדורו ומנהיג רוחני.
המעניין הוא שגם אחרי שלגם את כל התורה לפני ולפנים, על כל תג וסייג, ידע להצביע – ואהבת לרעך כמוך" – זה הכלל הגדול בתורה.
שילוב הלב והתבונה – שילוב האמפטיה והרגישות עם הבקיאות, זו התורה כולה.
המשוררת דליה רביקוביץ' הטיבה ממני לתאר זאת, ורבקה זוהר לזמר זאת במלוא זוהרה
ל"ג שמח,
שלומית