ילדים של החיים

"עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים
מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ
מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם
מבלי לראות את הדברים כמו שהם.

ילדים קטנים, ילדים גדולים,
ילדים טובים וילדים רעים
את יודעת אמא,
כולנו ילדים של החיים. "

השיר הזה נכתב במקור לסרט תיעודי בשנות השבעים על צעירים מכורים לאופיום.

על רקע התמונות ההן, השיר היה מצמרר עוד יותר.

בשיר הזה הייתה קודם כל חמלה.

חמלה, אנושיות והרבה הרבה אהבה לאנשים בכלל ולילדים של החיים בפרט…

כזה היה האיש, המילים והמנגינות –

מסלעי היסוד שבנו את הארץ שלנו.

עם המון המון אהבה,

אהבה לארץ ("אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת")

לאנשים בה ("כמה טוב שבאת הביתה") ,

לאימא אדמה ("תביט אליי יפה וחכמה"),

לאהבת נעורים ("אני רואה אותה בדרך לגימנסיה"),

לתרבות ("קח לך, ספר טוב, שם ודאי תמצא על מה לחשוב.."),

להיסטוריה שלנו ("בבוקר לח בשנת תרל"ח").

אהבה לקצב חיים שיש בו עוד רגע של התבוננות

("תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים, לא יתחילו בלעדינו, סע לאט, סע לאט,)

אהבה ועוד אהבה לילדים (עוף גוזל, חתוך את השמיים…")

ואהבה לקפה טורקי.

אלו לא רק שירים, אלו פתגמים, זוהי תפיסת עולם , ערכי יסוד של בני אדם, של החברה הישראלית.

זה אריק אינשטיין.

הוא ביקש שלא נרכיב משקפיים, לא קודרות ולא שמחות,

הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות,

אבל בשירים שלו איכשהו הכל נהייה

יותר תכול…יותר אופטימי, יותר "אני ואתה נשנה את העולם".

אריק,

תודה על המורשת המולחנת שהשארת לנו,

נזכור אותך תמיד.

כולנו.